כעורכי דין לדיני משפחה אנחנו נתקלים לעתים מזומנות בחידושים המחייבים אותנו להתאים את המצב המשפטי לצרכים המשתנים. לעתים החוק הישן מחייב פרשנות חדשה[iii]. כך למשל בכל הקשור לטכניקות חדשות של הולדה. בעבר היה מקובל שילדים היו באים לעולם כתוצאה מיחסי אישות המתקיימים בין אבא ואמא במסגרת של נישואין.
אולם, כידוע מזמן שזו אינה הדרך היחידה להביא ילדים לעולם. בעולם המודרני קיימות אפשרויות רבות נוספות. אחת האפשרויות הינה החלטה מודעת של איש ואשה שאין ביניהם כל יחסי אישות וזוגיות (לא מדובר בבני זוג נשואים או ידועים בציבור כלל ועיקר ולעתים מזומנות אף לא בבני זוג שמקיימים יחסי מין האחד עם השניה) המחליטים להביא יחדיו ילדים לעולם. ייתכן שלאשה יש בן זוג (או בת זוג) אחר וייתכן שהיא רווקה, ובדומה ייתכן שלאיש יש בת זוג (או בן זוג) אחרת וייתכן שהוא רווק. ייתכן שיש להם נטיה מינית הומוסקסואליות, נטיה מינית הטרוסקסואליות או אחרת (בי-סקסואלית או א-סקסואלית). כך או כך, הם מחליטים להביא ילדים לעולם למרות שהם עצמם לא נמצאים ביחסים זוגיים ואינם מתגוררים יחדיו [iv].
במקרים אלו, החלום של האשה והאיש הינו להביא ילדה לעולם ולגדל אותה יחדיו מבלי לקשור את עצמם בחיי זוגיות מכל סוג שהוא.
הדרך להשיג את המטרה מבחינה משפטית הינה באמצעות הסכם ביניהם.
מאת עו"ד רוברט ליכט-פטרן
מתחילת השנה נרצחו 12 נשים על ידי בעליהן ואנחנו עדיין רק בחודש אוגוסט. הסיבות לרצח נשים בידי בעליהן רבות ומגוונות. הן כוללות סיבות תרבותיות (למשל הכינוי ״בעליהן״), כלכליות (למשל תלות כלכלית של חלק מהנשים בפרנסת הבעל), היסטוריות (למשל ברוב החברות האנושיות הגבר עסק בפעולות הקשורות לאלימות), פסיכולוגיות וסוציולוגיות (למשל נשים מחונכות לראות את עצמן כמגשימות ערכים של משפחה ואמהות ולא ערכים של עצמאות ונפרדות), ואולי גם ביולוגיות ופיזיולוגיות (למשל יש הטוענים כי גברים בעלי נטיה מוגברת לאלימות בגלל מערך גנטי מסוים).
אבל השאלה המעניינת האם קיימות גם סיבות משפטיות לתופעה המזעזעת שכה קשה להיאבק בה. לפני שנים רבות הנטיה היתה לחשוב כי מערכת המשפט ושאר מערכות אכיפת החוק אינן עושות די. רק בשנת 1991 חוקק חוק למניעת אלימות במשפחה ובמשך שנים רבות לאחר מכן שיפרו משמעותית מערכות המשפט ואכיפת החוק את היכולות האפקטיביות להיאבק בתופעה.
אבל עדיין קשה מאד להיות אשה מוכה גם בבתי המשפט. קשה מאד לאשה מוכה לאזור אומץ ולפנות לעורך דין ולפתוח בהליכים משפטיים. היא חוששת שלא יאמינו לה, היא חוששת שתאבד את מטה לחמה, היא חוששת שיקחו לה את הילדים, היא חוששת שביום שאחרי תישאר גם בלי המעט שיש לה. במקרים מסוימים היא חוששת שתאבד גם את האהבה והקשר שיש לה עם הבעל המתעלל שכן למרות ההתעללות היא אוהבת אותו. מי שרוצה תשובה לשאלה- 'למה כרמלה בוחבוט (או נשים אחרות) לא עזבה את בעלה המתעלל?', מומלץ לקרוא מאמר חובה של פרופ׳ ליאורה בילסקי בנושא כדי להבין ("נשים מוכות: מהגנה עצמית להגנת העצמאות", פורסם בפלילים ו' 64).
אבל מה קורה כאשר נשים מצליחות בכל זאת להתגבר על החשש הכבד מנשוא ופונות לעזרת ביהמ"ש או ביה"ד? אכן, היום למערכת המשפט כלים רבים לסייע לנשים כאלה. ועדיין קשה להיות אשה מוכה. קשה מאד.