מאמרים

*קורא/ת נכבד/ה, שימו לב! התוכן באתר הינו הבעת עמדה בסוגיות משפטיות כלליות ואין לראות בו בשום אופן ייעוץ משפטי בתיק קונקרטי אשר נדון תמיד בהתאם לנסיבותיו הייחודיות.
לייעוץ משפטי בעניין מסוים לחצו כאן.

 

 

סמכות בית המשפט למשפחה לאשר הסכמי הורות[i]

בין מי שאינם בני זוג לפני לידת הילדה[ii]

כעורכי דין לדיני משפחה אנחנו נתקלים  לעתים מזומנות בחידושים המחייבים אותנו להתאים את המצב המשפטי לצרכים המשתנים. לעתים החוק הישן מחייב פרשנות חדשה[iii]. כך למשל בכל הקשור לטכניקות חדשות של הולדה. בעבר היה מקובל שילדים היו באים לעולם כתוצאה מיחסי אישות המתקיימים בין אבא ואמא במסגרת של נישואין.

אולם, כידוע מזמן שזו אינה הדרך היחידה להביא ילדים לעולם. בעולם המודרני קיימות אפשרויות רבות נוספות. אחת האפשרויות הינה החלטה מודעת של איש ואשה שאין ביניהם כל יחסי אישות וזוגיות (לא מדובר בבני זוג נשואים או ידועים בציבור כלל ועיקר ולעתים מזומנות אף לא בבני זוג שמקיימים יחסי מין האחד עם השניה) המחליטים להביא יחדיו ילדים לעולם. ייתכן שלאשה יש בן זוג (או בת זוג) אחר וייתכן שהיא רווקה, ובדומה ייתכן שלאיש יש בת זוג (או בן זוג) אחרת וייתכן שהוא רווק. ייתכן שיש להם נטיה מינית הומוסקסואליות, נטיה מינית הטרוסקסואליות או אחרת (בי-סקסואלית או א-סקסואלית). כך או כך, הם מחליטים להביא ילדים לעולם למרות שהם עצמם לא נמצאים ביחסים זוגיים ואינם מתגוררים יחדיו [iv].

במקרים אלו, החלום של האשה והאיש הינו להביא ילדה לעולם ולגדל אותה יחדיו מבלי לקשור את עצמם בחיי זוגיות מכל סוג שהוא.

הדרך להשיג את המטרה מבחינה משפטית הינה באמצעות הסכם ביניהם.

המשך המאמר
הדרך להשיג את המטרה מבחינה ביולוגית עוברת לעתים בקיום יחסי מין מזדמנים אולם לרוב באמצעות הליכים של הפריה חוץ גופית, בהם האיש תורם זרע המוחדר לביצית ברחמה של האישה; או באמצעות הליכי פונדקאות, בהם האיש תורם זרע, האישה תורמת ביצית, ולאחר ההפריה הביצית המופרית מוחדרת לרחמה של פונדקאית (אם נושאת) אבל לעתים מזומנות הם לא יעברו לשלב "הביולוגי" לפני שהגיעו להסכם בינינו מבחינה משפטית – וטוב שכך! בישראל אין אפשרות לעריכת הליכי פונדקאות אלא אם ההורים המיועדים הם בני זוג ולכן נעסוק במאמר זה בקבוצה הראשונה של המקרים – קרי הסכם בין הורים מיועדים המתכוונים לבצע הליכי הפריה חוץ גופית ולהביא ילדים לעולם אבל אינם בני זוג בעצמם. הורים מיועדים אלו מבקשים לעגן את ההסכמות שביניהם בהסכם בכתב ולאשר את ההסכם בבית המשפט למשפחה. המדובר בהסכמים המסדירים מראש את הסוגיות השונות הקשורות לשיתוף בהורות בין ההורים המיועדים. כך למשל, עוסקים הסכמים אלו בענייני אפוטרופסות או אחריות הורית, במשמורת או הסדרי שהיה, וכמובן בענייני מזונות. חלק מההסכמים אף כוללים סעיפים המבהירים במפורש כי ההורים המיועדים לא ייחשבו לבני זוג לצורך דיני המסדירים את הזוגיות במדינת ישראל (למשל דיני מזונות בני זוג, דיני הרכוש ויחסי ממון ודיני הנישואין והגירושין). האם יש לביהמ"ש סמכות לאשר את ההסכם, בהתחשב בעובדה שמדובר בהורים מיועדים שאינם בני זוג וכן בילדה שטרם באה לעולם? מבירור ראשוני שערכנו בקרב חברינו למקצוע מסתבר כי קיימות שונות רבה בין שופטים בכל הקשור להסכמים אלה המוגשים לאישורם. קיימות לפחות 3 גישות שונות: הגישה האחת, סירוב של שופטים לאשר הסכמים כאלה כליל בטענה כי כל עוד ההורים המיועדים אינם בני זוג וכן הילדה טרם באה לעולם אין סמכות לבית המשפט למשפחה כלל לאשר הסכמים כאלה. השנייה, הסכמה של שופטים לאשר הסכמים כאלה תוך הבהרה שההסכם מחייב את ההורים אולם אינו מחייב את הילדה בטרם באה לעולם. השלישית, גישת ביניים לפיה ביהמ"ש אינו מוחק את הבקשה לאישור ההסכם מצד אחד אולם מצד שני אינו מאשר את ההסכם באופן מלא אלא רק "רושם לפניו" "הצהרת כוונות" של הצדדים בלבד. כל השופטים מסכימים כי מדובר בהסכמים חשובים ביותר ויש לעודד את עריכתם ואף את אישורם בבית המשפט כדי להסדיר באופן משפטי מסודר ומחייב מראש את ההשלכות המשפטיות של הבאת ילדים לעולם אולם המחלוקת בין השופטים השונים – המביאה להבדלי הגישות – הינה בשאלה טכנית פורמלית והיא האם מוסמך ביהמ"ש למשפחה מכוח הוראות חוק בית המשפט לענייני משפחה לדון: באישור הסכם בין הורים מיועדים שאינם בני זוג במועד אישור ההסכם[v]. בילדה שטרם באה לעולם. כלומר, לגישת חלק מהשופטים המחזיקים בעמדה הראשונה ובעמדה השלישית קיימים 2 חסמים מצטברים המונעים הכרה בסמכות ביהמ"ש למשפחה לאשר הסכמים כאמור. האחד הינו חסם הזוגיות. השני הינו חסם הלידה. אילו התקיים אחד מהתנאים הייתה לשיטת השופטים סמכות לאשר את ההסכמים. כלומר, אילו ההורים המיועדים בני זוג והיו מבקשים לאשר הסכם הורות לפני הולדת הילדה היה ביהמ"ש מאשר את ההסכם תוך הסתייגות שאינו מחייב את הילדה (רוב השופטים). ואילו ההורים המיועדים לא היו בני זוג אולם היו מגיעים ומבקשים לאשר את ההסכם לאחר לידת הילדה, היה ביהמ"ש מאשר את ההסכם בחפץ לב ללא כל הסתייגות וההסכם כמובן היה מחייב אף את הילדה עצמה (כמובן לאחר עמידה במבחנים הרגילים שנקבעו בפסיקה – המבחן המהותי של טובת הילדה והמבחן הפרוצדורלי של הפרדה בין ענייני ההורים לענייני הילדה ומניעת ניגוד עניינים). אולם לדעתנו, עם כל הכבוד, הגישה הנכונה הינה דווקא הגישה השניה, לפיה יש סמכות לביהמ"ש לאשר הסכמים חשובים אלו מכוח הוראות חוק ביהמ"ש ואין צורך של ממש בתיקון חקיקתי. יתר על כן, לשיטתנו יש מקום אף להכיר – ולו במקרים מיוחדים – בסמכות בית המשפט לאשר באופן מלא את ההסכם כולל באופן המחייב את הילדה עצמה לאחר הכרעה בדבר טובתה הצפויה של הילדה מבעוד מועד (בכפוף כמובן לכלל של שינוי נסיבות). סמכותו של בית המשפט למשפחה מוסדרת בחוק ביהמ"ש למשפחה, התשנ"ה – 1995. סעיף 2 לחוק זה קובע כי ביהמ"ש למשפחה ידון ב"ענייני משפחה". "ענייני משפחה" מוגדרים בסעיף 1 לחוק זה המונה 8 חלופות שונות: סעיף 1 (1) – ענייני המעמד האישי לפי דבר המלך במועצתו (למעט הנהלת נכסי נעדרים) – קרי: "נישואין או גיטין, מזונות, כלכלה, אפוטרופסות, כשרות יוחסין של קטינים, איסור השימוש ברכוש של אנשים הפסולים לפי החוק" (סימן 51 לדבר המלך). סעיף 1 (2) – תובענה אזרחית בין אדם (או עזבונו) לבין בן משפחתו (או עזבונו) כאשר קיימת הגדרה של "בן משפחתו" בסעיפים (א) – (ו). סעיף 1 (3) – תובענה למזונות או למדור. סעיף 1 (4) – תובענה לאבהות או לאמהות. סעיף 1 (5) – תובענה להחזרת קטין חטוף כולל לפי חוק אמנת האג. סעיף 1 (6) – תובענה לפי החוקים הבאים: חוק גיל נישואין חוק השמות. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ובכללה זכויות משמורת, חינוך, ביקור, הבטחת קשר בין קטין להורהו או יציאת קטין מן הארץ חוק קביעת גיל חוק הירושה חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים) חוק יחסי ממון חוק אימוץ ילדים חוק למניעת אלימות במשפחה חוק הסכמים לנשיאות עוברים סעיף 1 (7) – הליך לפי סעיף 20 לחוק ההגנה על עדים (הסעיף עוסק בהחלטות אפוטרופסות להכללתו של קטין בתכנית להגנה על עדים) סעיף 1 (8) – הליך לפי סעיף 36 לחוק תרומת ביציות (הסעיף עוסק בהליך משפטי למסירת מידע לגבי תרומת ביצית) יש להדגיש: הסעיף הקובע את "ענייני המשפחה" כולל כאמור 8 חלופות שונות (המתרחבות מעצם מהותן למספר רב הרבה יותר של מקרים לאור החוקים המפורטים בסעיף 1 (6) לחוק) שאינן מצטברות כמובן. כמו כן, סעיף 3 (ג) לחוק קובע: "כל ענין שלגביו נתונה לבית המשפט לעניני משפחה סמכות לפי חוק זה, גם אישור הסכם בקשר אליו במשמע, אף אם אינה תלויה ועומדת אותה שעה תובענה לגביו, ובית המשפט יהיה רשאי ליתן להסכם תוקף של פסק דין". כלומר, ביהמ"ש מוסמך לאשר הסכם בכל עניין מ"ענייני משפחה" המוסדרים בסעיף 1 לחוק כאמור לעיל. למען שלמות התמונה יצוין כי קיימות סמכויות נוספות המוקנות לבית המשפט למשפחה בחקיקה הישראלית (למשל, סמכויות של ביהמ"ש לנוער וערעור על החלטות רשם או ראש ההוצל"פ בסעיף 4 לחוק שאינם דרושים לעניינינו) – אולם די באמור לעיל. מניתוח החלופות השונות של סעיף 1 לחוק ביהמ"ש למשפחה עולה בבירור כי שני ה"חסמים" לסמכות ביהמ"ש למשפחה המוזכרים לעיל אינם עולים בקנה אחד עם הוראות החוק ואינם בבחינת מגבלה העולה מלשון החוק באופן השולל את סמכות בית המשפט לאשר את ההסכמים. החסם הראשון – חסם הזוגיות (או יחסי משפחה אחרים) מונע סמכות מבית המשפט למשפחה רק עד כמה שמבקשים לתלות את הסמכות בסעיף 1 (2) לחוק המקנה סמכות במקרה של תובענה בין "אדם לבן משפחתו" – שכן היחסים בין הורים מיועדים אינו נכלל בשלב אישור ההסכם כאחד מהמקרים המוסדרים בסעיף זה. אולם להעדר יחסי הזוגיות לכשעצמם אין משקל מכריע לגבי שאר החלופות ובפרט אמורים דברים ל"ענייני המעמד האישי" (סעיף 1 (1) לחוק) ובפרט "מזונות, כלכלה, אפוטרופסות, כשרות יוחסין של קטינים, איסור השימוש ברכוש של אנשים הפסולים לפי החוק" או לנושא המזונות או המדור (סעיף 1 (3) לחוק), לנושא האבהות או האימהות (סעיף 1 (4) לחוק), לנושא החטיפה (סעיף 1 (5) לחוק), לחלק מהחוקים המפורטים בסעיף 1 (6) לחוק, למשל חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, חוק אימוץ ילדים, חוק השמות וחוק נשיאת עוברים שעשויים להיות רלבנטיים ואולי לחלופות נוספות. כך למשל, הסכמים כמתואר לעיל לעתים מזומנות כוללים הוראות בעניין אבהות ואמהות, אפוטרופסות, משמורת, הסדרי ראיה, חטיפת ילדים, מזונות וכן לעתים רחוקות יותר איסור שימוש ברכוש הילדים, כשרות יוחסין של הילדים, אימוץ, שמות, ופונדקאות. החסם השני – חסם הלידה – לדעתנו אינו מונע את סמכות בית המשפט מדעיקרא אלא רק משפיע על היקף תחולתו של האישור של בית המשפט. בעוד שאישור של ביהמ"ש להסכם לפני לידתה של הילדה קושר את ההורים אבל אינו קושר את הילדה אישור ההסכם לאחר לידת הילדה קושר אף את הילדה עצמה (כמובן בכפוף לעמידה במבחני הפסיקה כאמור לעיל). לפי סעיף 12 (א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות): "הסכם בדבר מזונות של קטין וויתור על מזונות כאלה אינו קושר את הקטין, כל עוד לא אושר על ידי בית המשפט". לא נרשם שאסור לאשר הסכם לפני לידתו של קטין אלא רק הובהר כי הסכם לגבי מזונות קטין לא יקשור את הקטין אלא לאחר אישורו בבית המשפט. כאמור לעיל, בעת אישור ההסכם ביהמ"ש אמור לקיים את מצוות הפסיקה ולעמוד ב – 2 התנאים המהותי = בדיקה שההסכם הינו לטובת הילדה, והפרוצדורלי – להקפיד שיש הפרדה בין ענייני ההורים לענייני הילדה ומניעת ניגוד עניינים. בדומה לפי סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות: "היו הורי הקטין חיים בנפרד – בין שנישואיהם אוינו, הותרו או הופקעו בין שעדיין קיימים ובין שלא נישאו – רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע; הסכם כזה טעון אישור בית המשפט והוא יאשרו לאחר שנוכח כי ההסכם הוא לטובת הקטין".    גם כאן לא נרשם כי אין לאשר הסכם לפני לידתו של הקטין אלא כי כדי שההסכם יהיה בעל תוקף רק לאחר שיאושר על ידי ביהמ"ש שיבדוק שהוא לטובת הקטין. אכן, הן לגבי מזונות והן לגבי ענייני האפוטרופסות (הכוללים כמובן את המשמורת הסדרי הראיה ושאר ההחלטות בעניינם של ילדים) קשה לבדוק את טובת הילדה לפני לידתה הלכה למעשה אולם אין הדבר מונע אישור ההסכם מראש על פי טובתה הצפויה של הילדה במקרים רבים ובוודאי שאין הדבר מונע אישור ההסכם מראש באופן המחייב את ההורים בכפוף לכך שההסכם יחייב את הילדה עצמה רק לאחר שיאושר בשנית לאחר לידתה של הילדה ובכפוף לבחינת טובתה הלכה למעשה. יודגש: קיימות 2 אפשרויות פרשניות המאפשרות תוצאה זו: אישור ההסכם לפני לידתה של הילדה תוך קביעת ממצאים לגבי טובתה הצפויה של הילדה באופן שיחייב את הילדה לאחר לידתה – בכפוף לאפשרות הקיימת תמיד בענייני מזונות ואפוטרופסות של שינוי נסיבות (היות ועניינים אלו מטבעם הינם עניינים נמשכים). אישור כפול – אישור ההסכם לפני לידתה של הילדה תוך קביעה שההסכם מחייב את ההורים ואישור נוסף של ההסכם לאחר לידתה של הילדה תוך בדיקת טובת הילדה. ייתכן, ויטען כי יש בכך משום כפילות מיותרות של אישור הסכם פעמיים (הן לפני לידת הילדה והן לאחר לידתה) אולם כפילות זו עדיפה, לדעתנו, מאשר סירוב לאשר את ההסכם מבעוד מועד. חשיבותו של ההסכם בין הורים מיועדים הינו להסדיר מראש התחייבויות הדדיות בין ההורים המיועדים לבין עצמם כדי לאפשר קיומה של מסגרת משפטית מראש. ברוב מכריע של המקרים יאושר ההסכם פעם נוספת מייד לאחר לידתה של הילדה (ככל שלא תתקבל האפשרות לפיה ביהמ"ש יוכל לאשר את ההסכם לפני הלידה על ידי קביעת טובתה הצפויה של הילדה) והדבר ייעשה כמעט כעניין שבשגרה אלא אם חל שינוי נסיבות מהותי מאז חתימת ואישור ההסכם. פרשנות זו מאפשרת אחידות משפטית בין השופטים השונים אולם מעבר לכך היא חשובה מבחינה תכליתית כדי לאפשר להורים מיועדים לערוך הסכם ולאשרו בבית המשפט עוד לפני שמתחילים בתהליך היקר, המכאיב, והמסתכל לעתים של הבאת ילדים לעולם בדרך של הפריה חוץ גופית (או בדרך של יחסי מין מזדמנים). המטרה של הסדרת יחסי ההורות מראש מקדשת את האמצעים של הגשמת מבחני הסמכות של בית המשפט למשפחה וכפי שהבהרנו לעיל הדבר נעשה על נקלה ומבלי לעקם את הכתוב, ובוודאי שאין מקום לגישה כי החוק הישראלי אוסר אישור הסכם לגבי ילדה שטרם באה לעולם. הדבר דומה במידה מסוימת לאישור הסכמי ממון בבית המשפט למשפחה לפני נישואין וזאת גם במקרים שבהם בני הזוג אינם מתגוררים יחדיו בעת אישור ההסכם ועל כן לא קיימת ביניהם בעת האישור "זיקת הזוגיות". סעיף 2 לחוק יחסי ממון מאפשר כמובן אישור הסכם ממון לפני הנישואין (הן בביהמ"ש, הן בביה"ד והן בפני נוטריון או רושם הנישואין) ואינו מתנה כמובן את האישור ב"זוגיות" של "בני הזוג המיועדים" בעת אישור ההסכם. אין הצדקה לפרש, לדעתנו, אחרת את החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) או את חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות או את ענייני האבהות והאמהות או שאר העניינים הנכנסים לגדר החלופות השונות בסעיף 1 לחוק בית המשפט למשפחה כאמור לעיל. יש לשים לב, כי סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לאישור הסכמים גם בהעדר סכסוך (סעיף 3 (ג)  לחוק בית המשפט למשפחה הינה סמכות מיוחדת שאינה קיימת לבתי משפט אחרים וזאת לאור הגישה הכוללת בהקשר המשפחתי לייתר מדעיקרא סכסוכים עתידיים על ידי אישור מוקדם של הסכמים עוד בטרם התמשש הסכסוך המשפטי וכדי למנוע את הסכסוך המשפטי. אין הצדקה להגביל ולצמצם תכלית זו למקרים שבהם "כבר נולדה הילדה" או "ההורים חיים יחדיו כבני זוג". לבסוף, יש מקום לגישה כי יש לראות באיש ואשה המתכוונים להביא ילדים לעולם משום "הורים" לא מרגע הלידה או מרגע "ההזרעה" אלא עוד קודם לכן מרגע קבלת ההחלטה להביא ילדים לעולם. המוקד של הורות לטעמנו אינו בהיבט הביולוגי של ההולדה אלא בהיבט המוסרי של נטילת האחריות על ההחלטה להביא ילדים לעולם. על כן, קשרי המשפחה במובן הרחב של המילה נרקמים בין ההורים המיועדים לא בשלב הלידה או ההזרעה אלא בשלב מוקדם יותר של ההחלטה להביא ילדים לעולם. [i] תודה לכל מי שקראו טיוטה ראשונה של המאמר והעירו הערות חשובות. [ii] ילדה גם ילד במשמע. במאמר זה נשתמש בילד ובילדה לסירוגין. הכוונה כמובן גם לילד וגן לילדה. [iii] האפשרות לפרש באופן תכליתי חוק ישן כדי שיתאים למציאות חדשה ומבלי להידרש לתיקון של החוק עצמו שנויה במחלוקת ולא כאן המקום להיכנס אליה אבל ברור לכל הדעות כי בית המשפט רשאי לפרש פרשנות תכליתית גמישה חוק ישן במקום שבו הפרשנות החדשה אינה מנוגדת ללשון החוק (אפילו אם היא מתיישבת רק בדוחק עם לשון החוק). [iv] החלטה כזו יכולה תיאורטית להתקבל גם במקום של איש ואיש (אולם אז נדרש הליך של תרומת ביצית ופונדקאות) או אשה ואשה (ואז נדרש הליך של תרומת זרע והפריה חוץ גופית או פונדקאות). כמובן שתיאורטית החלטה זו יכולה להתקבל על ידי יותר משנים (בעולם המודרני יש מקרים של ריבוי הורים ולדעתנו אין כל מקום לשלול זאת מראש). לא נעסוק כאן באפשרויות מעניינות אלו במישרין שכן המאמר עוסק בסמכות ביהמ"ש למשפחה אולם מיותר לציין, כי עמדתנו בסוגיית הסמכות רלבנטית גם למקרים מיוחדים אלו. [v] ואף שלא היו בני זוג ושלא יהיו בני זוג בעתיד

קשה להיות אישה מוכה גם בביה"מ למשפחה וגם בביה"ד הרבני

מאת עו"ד רוברט ליכט-פטרן

מתחילת השנה נרצחו 12 נשים על ידי בעליהן ואנחנו עדיין רק בחודש אוגוסט. הסיבות לרצח נשים בידי בעליהן רבות ומגוונות. הן כוללות סיבות תרבותיות (למשל הכינוי ״בעליהן״), כלכליות (למשל תלות כלכלית של חלק מהנשים בפרנסת הבעל), היסטוריות (למשל ברוב החברות האנושיות הגבר עסק בפעולות הקשורות לאלימות), פסיכולוגיות וסוציולוגיות (למשל נשים מחונכות לראות את עצמן כמגשימות ערכים של משפחה ואמהות ולא ערכים של עצמאות ונפרדות), ואולי גם ביולוגיות ופיזיולוגיות (למשל יש הטוענים כי גברים בעלי נטיה מוגברת לאלימות בגלל מערך גנטי מסוים).

אבל השאלה המעניינת האם קיימות גם סיבות משפטיות לתופעה המזעזעת שכה קשה להיאבק בה. לפני שנים רבות הנטיה היתה לחשוב כי מערכת המשפט ושאר מערכות אכיפת החוק אינן עושות די. רק בשנת 1991 חוקק חוק למניעת אלימות במשפחה ובמשך שנים רבות לאחר מכן שיפרו משמעותית מערכות המשפט ואכיפת החוק את היכולות האפקטיביות להיאבק בתופעה.

אבל עדיין קשה מאד להיות אשה מוכה גם בבתי המשפט. קשה מאד לאשה מוכה לאזור אומץ ולפנות לעורך דין ולפתוח בהליכים משפטיים. היא חוששת שלא יאמינו לה, היא חוששת שתאבד את מטה לחמה, היא חוששת שיקחו לה את הילדים, היא חוששת שביום שאחרי תישאר גם בלי המעט שיש לה. במקרים מסוימים היא חוששת שתאבד גם את האהבה והקשר שיש לה עם הבעל המתעלל שכן למרות ההתעללות היא אוהבת אותו. מי שרוצה תשובה לשאלה- 'למה כרמלה בוחבוט (או נשים אחרות) לא עזבה את בעלה המתעלל?', מומלץ לקרוא מאמר חובה של פרופ׳ ליאורה בילסקי בנושא כדי להבין ("נשים מוכות: מהגנה עצמית להגנת העצמאות", פורסם בפלילים ו' 64).

אבל מה קורה כאשר נשים מצליחות בכל זאת להתגבר על החשש הכבד מנשוא ופונות לעזרת ביהמ"ש או ביה"ד? אכן, היום למערכת המשפט כלים רבים לסייע לנשים כאלה. ועדיין קשה להיות אשה מוכה. קשה מאד.

המשך המאמר

לעתים מזומנות יש חוסר אמון כי "אם באמת היתה אלימות למה אף פעם היא לא התלוננה? למה היא נשארה?" וגם "ידוע שיש תלונות שווא" וגם "זה מילה שלי נגד מילה שלו" וגם "גם אם יאמינו לי אולי יגידו שאני אשמה ואני גרמתי לו לנהוג כלפיי באלימות" ושאר עמדות אשר גורמות ל"אפקט מצנן" לאשה שחושבת על פניה לערכאות בטענה אלימות.

אבל יש מקרים – מיוחדים – שבהם האשה הצליחה להביא ראיות – ואפילו ראיות חותכות לטענותיה. ומתוך המקרים האלה יש מקרים שבהם היא מספיק בטוחה בעצמה כדי לדעת שהיא בוודאי שאינה אשמה באלימות כנגדה. והיא מצליחה לאזור אומץ (וכסף[1]) ולפנות לעו"ד כדי שיתחיל בהליכים משפטיים. וגם אז קשה להיות אשה מוכה. לא פשוט לאשה מוכה לנהל הליכים משפטיים גם כשיש לה הוכחות לאלימות רבת שנים כנגדה.

לעתים שופטים ודיינים עושים מאמץ ראוי כדי להביא להסכמות בדיון הראשון על מנת לחסוך את ניהול ההליכים לצדדים וילדיהם – אבל יש לכך מחיר – כי לעתים שאלת האלימות לא נדונה לגופה. גם כשהאשה הצליחה להביא ראיות (הקלטות, אסמסים, צילומים ועוד) ביהמ"ש או ביה"ד – בכוונה טובה ומתוך רצון לסייע לאשה – משכנעים את שני הצדדים להפרדה מהירה מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים ומשפטיים בדבר קיומה של אלימות. הצדדים מפרידים מגורים. ניתן צו הדדי למניעת הטרדה. ניתן צו למשמורת משותפת או להסדרי ראיה רחבים כולל לינות. ניתנים מזונות מינימליים. מחלקים את הרכוש תוך התעלמות מהאלימות. מסכימים להתגרש והאשה מוותרת על כתובתה. ולאחר מכן (או תוך כדי המשך ההליכים) הבעל מכחיש את האלימות, מכחיש את ההתעללות ואף לעתים טוען שהאשה היא שהיתה אלימה כלפיו ועובדה ״שניתן צו הדדי״. הוא ממשיך למרר את חייה וממשיך לנהוג בבריונות בכל ההקשרים הרלבנטיים. במקרים כאלה קיים חשש כבד שהאשה תגיד לעצמה ״אמנם נמלטתי מהאלימות אבל בשביל מה? בשביל לחשוש לילדים כשהם עם אדם אלים שמכחיש את אלימותו ולא עבר כל טיפול? בלי מזונות ראויים? עם רכוש שהולך ומתכלה כדי לשמור על רמת חיים סבירה לי ולילדיי?״. החשש הזה קיים היות ואין טיפול שורש בבעיית האלימות עצמה!

עדיין יש הטוענים ״גם אם היתה אלימות כלפי האשה, אין כל הוכחה שתהיה אלימות כלפי הילדים," או "גם אם היתה אלימות בעבר אין כל הוכחה שהיא תחזור על עצמה בעתיד," או "גם אם היתה אלימות בעבר הכי חשוב זה הסכם כולל מהיר, הקובע משמורת משותפת, מזונות מינימליים וחלוקת רכוש חצי חצי. בלי רעשי רקע של ״הסדרי ראיה בפיקוח״, ״מזונות עונשיים״, ״פיצויים נזיקיים״." ויתכן וזו גישה נכונה בהרבה מקרים.

אבל מה עם האשה המוכה? לא רק שאיש לא פורש לה שטיח אדום אלא שעושים מעט מדי כדי להבין את מצבה המיוחד. כדי לחזק אותה בשעתה הקשה. כדי להתמודד באופן רציני וצודק עם האלימות. כדי להבטיח לה שהאלימות לא תישנה. כדי להוכיח לה שהיא והילדים יהיו מוגנים וכדי לוודא שהיא או כל אשה אחרת לא תחשוש להתלונן על אלימות או איומים באלימות.

אז מה לעשות? מעבר לייצוג חזק ואיכותי בביהמ"ש או בביה"ד ולאיסוף מידע וראיות חשוב לעתים להתעקש על קביעת ממצאים עובדתיים ומשפטיים לגבי האלימות ולהתעקש על טיפול. אין בושה להתנגד למשמורת משותפת עם גבר אלים שלא מודה באלימות ולא עובר טיפול. אין בושה להתנגד למזונות מינימליים או לחלוקת רכוש שוויונית המתעלמת מאלימות. אשה שסבלה מאלימות ראויה לפיצוי נזיקי על האלימות (אף אם אין לערב לרוב שיקולי אלימות בחלוקת הרכוש לפי חוק יחסי ממון למעט מקרים קיצוניים). ובוודאי שאין בושה לדרוש שהאב האלים יעבור טיפול באלימות כתנאי להסדרי שהיה עם הילדים.

גם אם ביהמ"ש וביה"ד לוחצים לוותר על כל אלו כי הכי חשוב הסכם מהיר. חובתנו כעורכי דין לעשות "כל שביכולתנו כדי שהאשה שאני מייצגים וכל אשה אחרת לא תחשוש לברוח ממערכת יחסים אלימה מחשש למן הפח אל הפחת". בהחלט רצוי שבמסגרת הסכם תהיה הודאה באשמה, לקיחת אחריות והכי חשוב טיפול באלימות ומנגנונים כולל סנקציות להבטיח שהאלימות לא תישנה. זה נראה נאיבי אבל לעתים זה אפשרי. זה אפשרי במיוחד אם אנחנו כעורכי דין נעשה את עבודתנו נאמנה ואם תהיה לנו "רוח גבית" מביהמ"ש או ביה"ד.

יש להדגיש, מצבה של האשה המוכה לעתים מזומנות כה קשה מכל הבחינות האפשריות שתפקידה של מערכת המשפט לא רק לאפשר לה באופן פסיבי לקבל סעד משפטי אפקטיבי כשהאשה מחליטה "למשוך את עצמה" בשערות ראשה כדי להיחלץ מהמצוקה שנכפתה עליה אלא שלעניות דעתנו חובתה של מערכת המשפט – וחובתנו כעורכי דין – לסייע לאותה אשה ולילדיה באופן אקטיבי ולהבטיח שתקבל סעד משפטי אפקטיבי כדי שהיא וילדיה לא יהיו נתונים לעולם במצב של אלימות בעתיד. כשם שהחוק הפלילי תוקן ונקבע כי "חזרתה של אשה מוכה מתלונה" אינה עילה לסגירת תיק פלילי, כך ראוי לשלב תיקונים דומים בדיני המשפחה כדי להבטיח מטרה זו.

במאמרי המשך, ננסה להתייחס לרלבנטיות של האלימות בהיבטים השונים. למשל, מה הן הבעיות של חוק למניעת אלימות במשפחה ומדוע הוא משמש כלי חלקי בלבד (אך חשוב מאוד לכשעצמו) למאבק באלימות במשפחה? למשל, האם אלימות של גבר כלפי אשתו מהווה עילת גירושין? למשל, האם אישה שעזבה את הבית מחמת אלימות זכאית למזונות והאם היא זכאית לסכום מלא או חלקי בלבד? למשל, האם יש להתחשב בשיקולי אלימות בעת חלוקת הרכוש? למשל, מה היחס של בית המשפט למשפחה בדיון בתביעת נזיקין בגין אלימות? ולבסוף, מה הרלוונטיות של האלימות בתביעות משמורת? ועוד.

[1] נשים מוכות סובלות במקרים רבים גם מאלימות כלכלית קשה (וגם מתופעות רבות אחרות כגון בידוד חברתי ומשפחתי) אם כי יש להדגיש שגם נשים אמידות סובלות מאלימות והיא אינה רק נחלתן של נשים עניות.

 

התקשר/י דילוג לתוכן